זמן סיני

יום בסיני, יום בציוויליזציה

לפני כחמש שנים, בעקבות פציעה, עשיתי שינוי עיסוק, וחזרתי לעולמות הקוד שהשארתי מאחורי אי שם בתום התיכון. מאז יצא לי לעסוק גם בפיתוח וגם בניתוח ועיבוד נתונים - וכמו רוב הדברים שאני עוסק בהם מספיק זמן, גם זה הפך בשלב מסוים לרפלקטיבי. מה המנגנונים בהם אני עושה ולידציה למידע? איך אני מעבד מידע? (וברוך השם, בשנים האחרונות היה מה לעבד בשפע, גם ברמה האישית, גם המקצועית, בד בבד עם קורונה, מלחמות מבפנים ומבחוץ). כך מצאתי את עצמי בשנה האחרונה, כמו רוב האנשים שחיים כאן, בתוך שתי המלחמות שבתוך המלחמה. ניצב בסצנות סוריאליסטיות מהרגיל, מתקשה להבין אם זה סרט דוקו או מדע בדיוני - מופצץ בטילים ובנתונים, ומנסה לעבד את האינפורמציה המלוכלכת, כדי לקבל החלטות הנוגעות לתזרים החיים ותכנון לטווח ארוך וכל מה שביניהם. מתוך זה עלתה תחושה כמעט גופנית, שעוגנה במילים והבשילה לכדי רעיון אותו החלטתי לחקור ולהעמיק. להלן החלק הראשון מתוך שבע.

פנטיום 133

המחשב הראשון ששיחקתי עליו היה 286. את המחשב הראשון שלי קיבלתי כמה שנים אח"כ ב 1997. Intel Pentium 133. בשלב מסוים התווסף אליו מודם 33.6 שהתחבר לקו הטלפון - והתנתק ממנו בכל פעם שמישהו בבית הרים שפופרת. כדי להוריד שיר MP3 בודד, הייתי משתמש ב־GetRight הזכורה לטובה, תוכנה שכל ייעודה היה להמשיך הורדה מהנקודה שבה נקטעה. הורדת שיר בודד יכול היה לקחת לילה שלם.

היום אני עובד על Core Ultra 7. אלפי מונים יותר כוח עיבוד, מיליוני מונים יותר אחסון וקצב. אבל המספרים הם לא הסיפור, כי לא הם מה שהשתנה באמת. מה שהשתנה הוא כיוון היחסים. ב־1997 המכונה חיכתה לי: היא נבנתה סביב הקצב שלי, עם resume ועם סבלנות. היום היחס הפוך - אני מחובר בקו תמידי, והמכונה היא שמפיקה את הפולסים: התראות, עדכונים, פידים, שרשורים. זמינות החומרה הזאת היא שהפכה אותנו לציוויליזציה מונעת־דאטה. ואני מתכוון ל"דאטה דריבן" כמו שמכונית היא engine-driven - לא כמחמאה מקצועית, אלא כתיאור מכני: הדאטה שאגרנו חוזר אלינו כהדהוד, ומניע.

ובתוך כל השדרוג הזה יש רכיב אחד שלא שודרג: אני, אתם/ן. אותה חומרה ביולוגית שישבה מול הפנטיום יושבת מול ה־Core Ultra עם קצת שדרוגים והתאמות בתוכנה, אבל בגדול די אותה החומרה. אז מה בעצם קורה לרכיב הזה? כדי לבדוק, צריך ניסוי שבו מכבים את המשתנה. יש לי כזה. אני עורך אותו כבר שנים, בלי שהתכוונתי.

היום בסיני

ביקרתי בסיני בערך עשרים פעם, כמעט תמיד לאותה חושה בראס אבו גלום. אין חשמל. הלו"ז נקבע על ידי השמש וחומה, והירח והגאות והשפל שלו.

זריחה אימון, צלילה. ארוחת בוקר, תה. ספר. שש־בש. צהריים, שנ"צ. קלפים, שחמט. טבילות להוריד את החום. צל ובריזה עד לרדת החום, סיבוב על החוף או להרים, שחיית ערב, לפעמים לצאת עם הדייגים. שקיעה. ארוחת ערב. משחקים, שיחות. שינה. כי זה מה יש.

תעצרו על ההודעה הזאת. כמה שורות יש בה? משפט שתיים. כמה היא דרשה? מה הנזק? מי מטפל בזה? אינסטלטור בערב חג? מה אם אני מפספס את הטיסה. שורה אחת פתחה חצי תריסר שרשראות החלטה, בכמה תחומי חיים במקביל, כולן דחופות, כולן תלויות זו בזו.

העולם החיצון? סירות תיירים מדהב מזכירות שיש עולם מחוץ לאבו גאלום, הוט ספוט למקרה חירום.

לוקח לי עד 24 שעות להתאקלם. הגוף עוד מכוון לפולסים בלתי פוסקים של התראות ופתאום אין. ואז נכנסים לקצב אחר: דקה בדקה, שעה בשעה, יום ביומו. מי שמבקר שם מכיר את הביטוי "זמן סיני" (המקביל של "זמן הודו"). הימים ארוכים, מובחנים, זכירים - אני משחזר יום בודד מנסיעה לפני חמש שנים ביתר חדות משבוע עבודה מלפני חודש. ושימו לב: היום הזה לא ריק. נוף, ריף, פרצופים, שיחות, הפסדים בשש־בש. חושית - הוא עשיר יותר מרוב הימים שלי בבית.

החזרה

אני לא קונה סים מצרי, לכן החזרה מתחילה תמיד באותה נקודה: במעבר הגבול. הטלפון תופס קליטה ומתחיל להפציץ את המכשיר שלי בכל מה שהצטבר. פעם אחת, בחצייה, קיבלתי הודעות שצינור מים התפוצץ בדירה והדירה הוצפה. ערב חג, ואני במרוץ להספיק טיסה למרכז. על הכיפאק.

תעצרו על ההודעה הזאת. כמה שורות יש בה? משפט שתיים. כמה היא דרשה? מה הנזק? מי מטפל בזה? אינסטלטור בערב חג? מה אם אני מפספס את הטיסה. שורה אחת פתחה חצי תריסר שרשראות החלטה, בכמה תחומי חיים במקביל, כולן דחופות, כולן תלויות זו בזו.

ההודעה הזאת הייתה דחוסה - כמו קובץ זיפ: קטנה בנפח, ונפרשת לעץ שלם ברגע שפותחים אותה. מאז אני קורא לזה דחיסות: לא כמה מידע הגיע, אלא לכמה הוא נפרש.

ובאותו רגע נסגר המעגל עם היום שממנו חזרתי. גל שנשבר על הריף מכיל, במונחים חושים, יותר מידע מהודעת טקסט - ובכל זאת, הוא כמעט לא דרש ממני דבר. אין החלטה, אין תגובה, אין שרשרת. היום בסיני היה עשיר בקלט ודל בדחיסות. ההודעה הייתה ההפך הגמור.

אחרי כל קטיעה נדרשות בממוצע כ־23 דקות לחזור לריכוז מלא. יום עירוני עשוי קטיעות; יום בחושה כמעט נקי מהן. ההבדל בחוויית הרצף אינו דמיוני אלא מדיד.

ועוד הבחנה, כי אפשר לטעון "ברור, חופשה": לו הייתי נשאר בדהב, אותו ים, אותה חופשה - החוויה הייתה אחרת, כי בדהב יש אינטרנט זמין. עצם הזמינות משנה את מרקם היום, גם כשלא בודקים. ההבדל בין החושה לדהב הוא לא חופשה מול שגרה; שתיהן חופשה. ההבדל הוא החיבוריות, דיגיטלית או אנלוגית - כי גם המבחר האנלוגי בדהב עשיר בהרבה, ומפעיל את שרשרת קבלת ההחלטות, גם אם בזעיר אנפין לעומת החיבוריות הדיגיטלית.

מה המדע כבר יודע

התחושה נשמעת אישית, אבל היא יושבת על קרקע מדידה:

צוואר הבקבוק של המודעות. החושים קולטים בסדר גודל של מיליארד ביט בשנייה. Zheng ו־Meister (Neuron 2024) טוענים שהקצב שבו אנחנו מפיקים החלטות ופעולה מודעת - הקלדה, דיבור, פתרון קובייה - עומד על כעשרה ביט בשנייה. על המספר הזה יש ביקורת: חוקרי בקרה מוטורית (Sauerbrei & Pruszynski, Nature Neuroscience 2025) מראים שהמוח מנהל במקביל, מתחת למודעות, זרמים גדולים בהרבה - שיווי משקל, תיאום שרירים, תפיסה חזותית - ואומדנים אחרים מגיעים למאות ואלפי ביטים. אבל גם אם מגדילים את היכולת פי אלף, הפער מול הקלט נשאר של שישה סדרי גודל. ומכאן נובע משהו מפתיע לענייננו: הקלט החושי בסיני ובעיר דומה בהיקפו - בשני המקומות זורם פנימה לאין ערוך יותר משיעובד אי פעם. צוואר הבקבוק קבוע. מה שמשתנה הוא לא כמות המידע, אלא מה מתחרה על הביטים המעטים - ומה כל פריט שזכה בהם דורש בתמורה.

עלות ההפרעה. אחרי כל קטיעה נדרשות בממוצע כ־23 דקות לחזור לריכוז מלא (Gloria Mark, UC Irvine). יום עירוני עשוי קטיעות; יום בחושה כמעט נקי מהן. ההבדל בחוויית הרצף אינו דמיוני אלא מדיד.

פילוח אירועים וזיכרון. יום עמוס במעברים ובעדכונים נזכר בדיעבד כקצר ומטושטש (Event Segmentation Theory). זה מסביר למה יום סיני מלפני חמש שנים חד לי בזיכרון יותר משבוע עבודה מלפני חודש: הימים בסיני לא היו "איטיים" - הם היו שלמים. פחות תפרים, יותר רקמה רציפה.

שחזור קשב. סביבה טבעית משחזרת את יכולת הריכוז; פיד דיגיטלי לא (Attention Restoration Theory — Kaplan; Berman 2008). כלומר היום בסיני לא רק דרש פחות - הוא גם החזיר משהו לקופה.

לא געגוע, לא קורבן

הטקסט הזה יכול להתגלגל לשני מקומות שאני לא רוצה להיות בהם.

הראשון - נוסטלגיה. אני לא מציע לחזור לגור בחושה, וגם לא לחזור לפנטיום. אין שם רופא, אין פרנסה, ואין צינור מים שייתפוץ. אנחנו חיים בשפע בל יתואר בתולדות האנושות, צריך ללמוד לנהל, להתנהל ולנתב את המצב למקומות מיטיבים ככל האפשר.

השני - קורבנוּת. אף אחד לא "עשה לנו את זה". אני זה שבוחר, בכל בוקר בבית, לפתוח את הטלפון לפני הקפה. סיני היא לא גן עדן אבוד - היא יעד לחידוש אנרגיה, וגם מראה למהירות שבה החיים השתנו וממשיכים להשתנות בדורות האחרונים.

השאלה שנשארה פתוחה

כי הנה מה שההשוואה מלמדת: היום בסיני היה עשיר במידע ודל בדרישות. ההודעה על הצינור - דלה במידע ועשירה בדרישות. המדד המקובל, "כמה מידע", לא מבחין ביניהם. הוא היה נותן ליום בסיני ציון עומס גבוה ולהודעה ציון נמוך - הפוך בדיוק ממה שהגוף שלי יודע. יש עיבוד שנולדנו אליו, ויש עיבוד שהומצא עלינו.

אז איך מודדים דחיסות? מה קובע כמה שרשראות יפתחו מכל אות שנכנס, וכמה זמן הן ישארו פתוחות?

לזה מוקדש המאמר הבא.