הודעה.zip

לא כל מידע דורש אותו דבר

בסוף המאמר הקודם השארתי שאלה פתוחה. יום בסיני עשיר בגירויים ודל בדרישות - אין שם צינור מים מתפוצץ (לא שלי בכל אופן). יום בציוויליזציה יכול להיות דל בהתרחשויות ובכל זאת להעיק, כי הודעה אחת - "הצינור התפוצץ" - נפרשׂת לחצי תריסר שרשראות: למצוא אינסטלטור, לאשר מחיר, לפנות את הבוקר, לבדוק אם הביטוח מכסה, מי בבית לפתוח, ומה נדחה בגללו. שתי מילים. שרשרת שלמה.

גל בים דורש אפס עדכון - אתה קולט אותו, נהנה ממנו, ולא צריך להחליט עליו כלום. הודעת בנק על חיוב לא צפוי פותחת כארבע שרשראות.

כל הודעה, מסתבר, מגיעה כמו קובץ דחוס. אתה מקבל אותה כשורה קצרה, אבל היא נפרשת בתוכך למשהו גדול בהרבה. השאלה של המאמר הזה איננה כמה הודעות קיבלת - אלא כמה כל אחת מהן נפרשת אצלך. לזה קראתי במאמר הקודם דחיסות. עכשיו הזמן לפרק אותה.

המושג

דחיסות היא גודל מבנה־ההחלטה שפריט מידע מפעיל בפרק זמן נתון. לא כמה מידע הגיע - אלא כמה החלטות, כמה תחומים, וכמה ענפים פתוחים הוא דורש ממך.

הנה סולם. גל בים דורש אפס עדכון - אתה קולט אותו, נהנה ממנו, ולא צריך להחליט עליו כלום. הודעת בנק על חיוב לא צפוי פותחת כארבע שרשראות - לבדוק מה זה, להחליט אם לערער, לחשב אם זה משנה את החודש, לזכור לחזור לזה. ציון גרוע של הילד פותח שש, בחמישה תחומי חיים בבת אחת - לימודים, יחסים, כסף, לוח זמנים, ואולי אף רפלקסיה עליי כהורה. שמועה בזמן מלחמה פותחת עשר ומעלה.

ויש ענף אחד שחוזר כמעט בכולם, וקל לפספס אותו: לפני שמחליטים מה לעשות, צריך להחליט אם בכלל להאמין. הודעת הבנק עשויה להיות פישינג. הציון של הילד הוא גרסה אחת בלבד - אולי המורה טעה, אולי הילד לא סיפר הכל. הענף הזה קיים כמעט תמיד; מה שמשתנה הוא כמה הוא עולה. במלחמה הוא מתפוצץ, כי שם ההטעיה אינה תקלה אלא כלי - מהלך שמסתמך על הפתעה מחייב להטעות את האויב, ולכן גם את הציבור שמאזין באותו רגע. מה שבשגרה נסגר בשיחת טלפון אחת הופך למלאכה מתמשכת, בזמן אמת, כשמחיר הטעות הוא הגבוה ביותר.

המורכבות עצמה איננה האשמה - כמעט לכל מערכת יש רכיבים אשר משפיעים זה על זה. מה שקובע הוא אם יש מחיצות.

שים לב מה קרה כאן. שתי הודעות באותו אורך, באותו מספר מילים, יכולות להפעיל מבנה־החלטה שונה לחלוטין. מספר הביטים אינו העומס. מבנה ההחלטה הוא העומס.

מה בעצם נמדד

כשאני אומר "נפרשׂ", אני מתכוון לחמישה דברים שאפשר לפרק בנפרד. קל לראות אותם דרך אותה הודעת צינור.

רוחב - כמה ענפים נפתחים מיד. הצינור פתח שישה בו־זמנית, לא אחד אחרי השני.

עומק - כמה תת־החלטות מסתתרות בכל ענף. "למצוא אינסטלטור" נראה כמו החלטה אחת, אבל בפנים יש חמש: את מי, באיזה מחיר, מתי, איך משלמים, ואיך יודעים שהוא לא מרמה.

טווח - כמה תחומי חיים מעורבים. הצינור נוגע בכסף, בזמן, בבית, ואולי בעבודה שנדחתה. ציון של ילד נוגע ביותר.

התמדה - כמה זמן ענף נשאר פתוח. אינסטלטור נסגר בסוף היום. שמועה במלחמה יכולה להישאר פתוחה שבוע, כי אין לה תשובה שסוגרת אותה.

צימוד - כמה ענפים תלויים זה בזה. אם אין כסף פנוי, הענף הכספי חוסם את בחירת האינסטלטור, שחוסם את לוח הזמנים. ענף אחד תקוע מקפיא שלושה.

הרכיב האחרון הוא המעניין ביותר, ולא מהסיבה שנדמה. הסוציולוג צ'ארלס פרו (Charles Perrow) ניתח מדוע מערכות טכנולוגיות מסוימות מייצרות אסונות באופן שיטתי, ומצא כי המורכבות עצמה איננה האשמה - כמעט לכל מערכת יש רכיבים אשר משפיעים זה על זה. מה שקובע הוא אם יש מחיצות. מערכת ש"מצומדת הדוק", בלשונו, היא מערכת שאין בה מרווחי ספיגה, השהיה או בידוד: כל שיבוש מתפשט מיד, כי אין מה שיעצור בעדן.

צוללת בנויה ממחיצות בדיוק מהסיבה הזאת. דליפה בתא אחד נשארת בתא אחד. הסר את המחיצות, ואותה דליפה מטביעה את כל הכלי. מתכנתים מכירים את העיקרון בשם אחר - קפסולציה (encapsulation): לא מונעים תלות, מגבילים את טווח ההתפשטות שלה.

פרו כתב על מפעלים וכורים, אבל הארכיטקטורה שהוא תיאר היא גם הכיוון הכללי של המאתיים השנים האחרונות: פחות מחיצות, פחות בלימה. לא הכל נפל, ולא בבת אחת - אבל כמעט בכל תחום התנועה הייתה לאותו כיוון. מרחקים התכווצו, שרשראות אספקה נמתחו על פני יבשות, מידע עובר בלי גבולות. התוצאות מוכרות: נגיף עובר מעיר אחת לעולם כולו בתוך שבועות, מיצר שנסגר משתק ייצור בשלוש יבשות, מין פולש מגיע במי הנטל של אונייה. כל אחת מאלה היא דליפה שפעם הייתה נשארת בתא אחד.

בקנה מידה אישי זו אותה ארכיטקטורה בדיוק. הודעה מהעבודה נכנסת לאותו מכשיר שבו הילדים, הבנק והחדשות; הנייד לא מבדיל בין תחום לתחום, ולכן שיבוש בענף אחד זולג מיד לכל השאר. הדחיסות הכוללת של אות אינה סכום פשוט של חמשת הרכיבים - היא היחס ביניהם, ובעיקר: כמה מהם מחוברים בלי מחיצה.

זה לא במידע - זה במבנה

עד כאן דיברתי על דחיסות בתור תכונה של ההודעה, אבל היא לא רק. היא גם תכונה של המבנה שקולט אותה. אותה הודעה בדיוק תתפרש אחרת במבנה אחר - כדי לראות את זה, שווה לצאת רחוק משני הכיוונים.

הקצה שכמעט לא נפרשׂ

באמצע המאה הקודמת תיאר האנתרופולוג אוונס־פריצ'רד (Evans-Pritchard) את שבט הנואר בסודן, ואחריו כתב על כך הפילוסוף בן־עמי שרפשטיין (Ben-Ami Scharfstein). הנואר תפסו זמן דרך פעילויות, לא דרך שעון. היום התחיל בעבודת הבקר; אירוע ממוקם לפי הפעילות ששלטה בו, לא לפי חודש. "אצא לדרך כאשר ישובו העגלים" - זו הצורה שבה מציינים מתי. אין בשפתם מילה מופשטת ל"זמן". אי אפשר לבזבז אותו, אי אפשר לחסוך אותו, אי אפשר להיאבק נגדו. נקודות ההתייחסות הן הפעילויות עצמן, לפי התיאור - "בדרך כלל אופי נינוח".

בעולם כזה, אות כמעט לא נפרש. לא כי הנואר פשוטים יותר - אלא כי אין מבנה־החלטות מופשט שהאות יכול להיפתח לתוכו. אין לוח שנה שהודעה יכולה להזיז, אין תזרים שהיא יכולה לשבש, אין שש שרשראות בהמתנה. אותה שורה שאצלנו נפרשת לחצי תריסר ענפים - שם אין לה לאן להתפרש.

מנקודת המבט העמוסה שלנו זה בדיוק המקום שבו מפתה להחליק לנוסטלגיה ורומנטיקה לחיים "פשוטים ואציליים". אבל לדעתי זה אבל ששווה להתעכב עליו. הנואר לא "חיו נכון יותר". הם היו דלים במידע ובאפשרויות - כמו סיני במאמר הקודם, זה ניסוי טבעי, לא גן עדן אבוד. זו מערכת מותאמת לסביבתה, לא מערכת עדיפה. שרפשטיין מזהיר, באותו רוח, שאל לנו לטעון שזוהי דרך מוטעית או חסרת תועלת - ואני אוסיף: גם לא דרך נעלה יותר. פשוט מבנה אחר, שמייצר דחיסות אחרת.

הקצה שמכפיל

עכשיו לכיוון ההפוך. במאמר הקודם התחלתי בפנטיום מ־1997, ומאז החומרה הצטופפה: יותר טרנזיסטורים בפחות מקום, יותר כוח עיבוד, יותר זיכרון. הצפיפות הזאת לא נשארה בתוך המחשב. יותר קיבולת אפשרה יותר פונקציונליות, והפונקציונליות הזאת היא שמאפשרת את השפע ה"דאטה־דריבן" - כל אות שמגיע אלינו היום נושא בתוכו יותר הסתעפויות אפשריות ממה שנשא לפני עשור.

הדחיסות אינה תכונה של המידע לבדו, אלא גם של המבנה שמעבד אותו. היא המפגש בין השניים - ולכן היא לא גזירת גורל.

זה לא יחס של אחד לאחד, וחשוב לא להתפתות לטעון שהוא כן. ב־1865 שם לב הכלכלן ויליאם סטנלי ג'בונס (William S. Jevons) לתופעה דומה: ככל שמנועי הקיטור נעשו יעילים יותר וצרכו פחות פחם, צריכת הפחם הכוללת לא ירדה, אלא עלתה. היעילות הוזילה את השימוש, וההוזלה הרחיבה אותו הרבה מעבר לחיסכון המקורי. אותו דבר קורה כאן: הקיבולת שגדלה לא נשארת רווח נקי. היא מתמלאת ביישומים, בשירותים, בהתראות - וכל אחד מהם עוד ענף שיכול להיפתח.

הסוציולוג הרטמוט רוזה (Hartmut Rosa) מתאר את התוצאה החברתית של זה בשני מושגים שקשה לשכוח. הראשון, כיווץ ההווה: פרק הזמן שבו מה שאתה יודע נשאר תקף הולך ומתקצר - מקצוע, כלי עבודה, כלל חברתי. השני, ייצוב דינמי: כדי להישאר במקום צריך להאיץ, כי הסביבה עצמה נעה. מי שעומד לא נשאר במקום - הוא נסוג. וכדי באמת להתקדם מהנקודה שבה אתה נמצא, צריך לנוע מהר יותר מהעולם.

הנואר בקצה אחד, כיווץ ההווה בקצה השני, ואותו אות באמצע נפרש אחרת אצל כל אחד. וזו הנקודה: הדחיסות אינה תכונה של המידע לבדו, אלא גם של המבנה שמעבד אותו. היא המפגש בין השניים - ולכן היא לא גזירת גורל. ומבנה כולל גם את מצבו ברגע הקליטה: אותה הודעה נפרשת אחרת בעבודה ובחוף, לא כי המידע השתנה אלא כי מה שפתוח סביבו השתנה.

הערת יושרה

"דחיסות" - דחיסות דרישת העיבוד - היא מסגרת שאני מציע, לא מונח מדעי מקובל. היא נשענת על ארבע ספרויות מבוססות - פירוק היררכי של משימות, עומס קוגניטיבי ואינטראקטיביות בין אלמנטים, אפקט אובסיאנקינה והכוונות הפתוחות, וקבלת החלטות רב־תחומית - אבל החיבור ביניהן הוא שלי. הזיפ הוא דימוי שמסביר, לא יחס שנמדד: אין מספר שאפשר להצמיד לדחיסות של הודעה. וטיעון החומרה הוא טיעון על אִפשור, לא על זהות - צפיפות הסיליקון אינה דחיסות המשמעות, היא רק פותחת לה מקום.

שלושה סייגים נוספים, שחשוב לי להניח על השולחן מראש. הראשון: חמשת הרכיבים לוכדים את הרכיב המבני של העומס, את מבנה ההחלטה. יש עומסים אמיתיים לגמרי שאינם מבניים: עומס רגשי (החלטה בינארית פשוטה כמו הפסקת טיפול רפואי יכולה לרסק אדם בלי שום הסתעפות), עומס תחושתי, ולחץ זמן. הם קיימים, הם משמעותיים, והם לא כאן. חלקם יקבלו טיפול במאמרים הבאים.

השני: "דחיסות" אינה "יותר מדי אפשרויות". כאשר מכון כושר מציע עשרה מסלולי תשלום שנבדלים באמת זה מזה, הריבוי עוזר - הוא מאפשר למצוא את המסלול המדויק. מה שמעמיס הוא ריבוי של אותו דבר בשינויים חסרי משמעות, הדורש הכרעה בלי להציע ערך. וגם זו לא הטענה של המאמר. הטענה כאן אינה על כמה חלופות יש בצומת אחד, אלא על כמה עולה לתחזק את כל הצמתים אשר פתוחים בו־זמנית.

סייג שלישי, הנוגע לדוגמת הנואר: הטענה החזקה של וורף - שהשפה עצמה קובעת את תפיסת המציאות - לא זכתה לאמון רב במחקר, ובגרסתה הקיצונית אף נדחתה. שרפשטיין עצמו מזכיר זאת. הטענה כאן צנועה בהרבה משל וורף: לא שהשפה יוצרת את המבנה, אלא שהמבנה עצמו - קיומם או העדרם של לוח שנה, תזרים, שרשראות התחייבות - קובע כמה אות נפרש. זו טענה על ארכיטקטורה חברתית, לא על שפה.

מה שנשאר פתוח

עד כאן תיארתי את הדחיסות כמו תצלום: תמונת מצב של אות ברגע שהוא נוחת, על חמשת ממדיו. אבל ענף לא נסגר ברגע שהבנת אותו. יש עיבוד שנמשך שניות, ויש עיבוד שנמשך שנים - והשכבה הדיגיטלית מכניסה אותות חדשים הרבה לפני שהקודמים סיימו להתפרש. מה קורה לענפים שהעיבוד שלהם לא נגמר - על זה במאמר הבא.