מציאות דחוסה
העומס של העידן הדיגיטלי אינו נובע מכמות המידע, אלא משלושה דברים: מקצב ההפסקות שקוטעות את הקשב, מדחיסות ההחלטות שכל אות פותח, ומהפער בין קצב הקלט לקצב הספיגה. הגוף האנושי - שקולט מיליארד ביט בשנייה ומעבד במודע רק כעשרה - לא השתנה. מה שהשתנה הוא מי שולט בקצב. סדרה על תשומת הלב כמשאב ביולוגי מוגבל, ועל השאלה מי קובע את הקצב - אתה או הפיד.
זמן סיני
יום עשיר חושית אך דל בדרישות עדכון נחווה אחרת מיום עמוס אירועים שדורשים תגובה. ההבדל אינו בכמות מה שקרה - אלא במה שדרש התעדכנות.
הודעה.zip
לא כל מידע דורש אותו דבר. מה שהופך אותו לעומס אינו כמותו, אלא מבנה ההחלטה שהוא מפעיל. זאת דחיסות.
Processing...
מידע אינו מעובד ברגע שהובן. יש עיבוד שנמשך שניות ויש שנמשך שנים - וכשהשכבה הדיגיטלית מכניסה עוד אירועים, חסר לא רק זמן להגיב, חסר שקט לעבד את מה שכבר נכנס.
כמה מציאות מסוגל יצור לעבד?
פונס של בורחס זכר הכל, ודווקא בגלל זה לא יכול היה לחשוב. המאמר יוצא ממנו אל השאלה שבכותרת ומחליף אותה: לא כמה מציאות עוברת בצינור, אלא מי עושה את העבודה בתוכו ומסביבו, הגוף, התרבות או הכלים, ובאיזה קצב כל אחד מהם משתנה. בסוף, ספריית בבל קיבלה ספרן.
מלחמה כמקרה קיצון של מציאות דחוסה
מלחמה אינה עוד דוגמה - היא מבחן העומס של המודל כולו. אמינות יורדת, מחיר הטעות עולה, וההשלכות חוצות כל תחום. מציאות שדורשת עדכון מתמיד בלי לאפשר סגירה.
המאבק על סדר היום
לא "מי שולט" - אלא מי מתחרה. מדינה, פלטפורמה, פוליטיקאי, משפיען - כולם מנסים להעלות את הסיכוי שאות מסוים ייכנס לעיבוד שלך. ההבדל הוא בתמריצים ובאמצעים.
לקחת בחזרה את הקצב
AI יכול לפעול בכל שלב בשרשרת - להעמיס או לשחרר, ליצור רעש או לסנן. אבל המכפיל הוא רק חצי מהתשובה. החצי השני הוא פרקטיקה. הסדרה מסתיימת לא בשאלה אלא בהזמנה לקחת אחריות על הקצב.