כמה מציאות מסוגל יצור לעבד?

כמה מציאות מסוגל יצור לעבד?

פונס הבחין בלי הפסק בהתקדמות השלווה של הריקבון, של העששת, של העייפות. הוא קלט את התקדמות המוות שלו, את התפשטות הלחות. צופה בודד וצלול היה בעולם רב צורות, מיידי ומדויק כמעט לבלי נשוא.

חורחה לואיס בורחס, "פונס הזכרן" (1942). תרגום חופשי.

מה שפונס לא יכול היה לעשות

בורחס לא כתב מודל של המוח. הוא כתב מחשבת ניסוי: מה קורה ליצור שכמעט לא מוחק. אירנאו פונס נפל מסוס. כשהתעורר, הוא זכר הכל. כל עלה, מכל עץ, מכל הר. ולא רק את העלה, אלא כל פעם שתפס אותו, בעיניו או בעיני רוחו. הוא גם קלט הכל: את הריקבון מתקדם לאיטו בשיניו, ואת הלחות עולה בקירות. ודווקא בגלל זה לא יכול היה לחשוב. לחשוב פירושו להתעלם מהבדלים ולהכליל: להגיד "כלב" על אותו יצור בשתי זוויות שונות, ועל אלף יצורים שונים. פונס לא היה מסוגל לכך. הכלב של שלוש וארבע־עשרה, מהצד, והכלב של שלוש וחמש־עשרה, מלפנים, היו לדידו שני יצורים שונים.

בורחס דמיין את זה. עשרים ושש שנים אחר כך פרסם הנוירופסיכולוג אלכסנדר לוריא ספר על אדם אמיתי שליווה במשך שלושים שנה, וקרא לו ש׳. ש׳ לא היה מסוגל לשכוח, והתקשה לזהות פנים, כי כל פנים השתנו מפגישה לפגישה.

פונס לא סבל מזה שיותר מדי נכנס. הוא סבל מזה שמעט מדי אבד.

שימו לב למילה שבורחס בחר: צופה. העיניים של פונס עבדו מצוין, והאוזניים, והזיכרון. מה שלא עבד הוא הדבר שהופך עולם שאפשר רק להתבונן בו לעולם שאפשר לפעול בו. פונס לא סבל מזה שיותר מדי נכנס. הוא סבל מזה שמעט מדי אבד.

רוב העבודה נעשית בלי שנדע

פונס הוא הדרך הקצרה להבין למה השאלה שבכותרת אינה מדויקת. "כמה מציאות מסוגל יצור לעבד" מדמיינת צינור: רחב או צר, ואפשר להעביר בו יותר או פחות. אם כבר צינור, הוא צר להפליא. במאמר הראשון הזכרנו את המספרים: החושים קולטים בסדר גודל של מיליארד ביט בשנייה, והמודעות מכריעה בעשרה, לפי אומדן אחד שיש מי שמתווכח עליו. אבל לא על היחס. וביט של הכרעה, ביט של רשתית וביט של דיסק אינם אותו ביט. זו לא אותה סחורה בשלוש כמויות. אלה שלוש סחורות.

המודעות אינה מפעל אלא מנכ״ל. היא מאצילה את כל השאר: עיכול, שיווי משקל, רוב הכישורים, הליכה, נהיגה, הקלדה.

בין המיליארד לעשרה המציאות עוברת זיקוק: ממה שיש, למה שהחושים מעבירים, למה שמגיע למודעות. רוב הדרך נעשית בלי שנדע. המודעות אינה מפעל אלא מנכ״ל. היא מאצילה את כל השאר: עיכול, שיווי משקל, רוב הכישורים, הליכה, נהיגה, הקלדה. לעצמה היא שומרת סוג אחד של משימות: אסטרטגיה ושליטה. גם רגשות נוצרים מתחת לסף, ומגיעים אל המנכ״ל ארוזים, כמו דוח של מחלקה שאין זמן לבדוק. לכל יצור צינור צר משלו, מותאם לסביבה שלו. שלנו לא יוצא דופן. הוא רק זה שמעניין אותנו.

אבל עיבוד אינו זרימה. יצור שחי בעולם של אילוצים לא מעביר את המציאות דרכו. הוא עושה לה שלושה דברים: מסנן, דוחס ופורש, ומכריע. שתיים מהפעולות רק זורקות. הסינון זורק לפני שראית. ההכרעה זורקת את כל האפשרויות חוץ מאחת. האמצעית עובדת לשני הכיוונים: דוחסת, כלומר זורקת הבדלים כדי לבנות דבר שאפשר לחשוב איתו, ופורשת, כלומר פותחת את מה שנבנה, לפעמים ליותר ממה שנארז. הפעולה היא בעיטה, או הודעה, או שתיקה.

לא כמה רחב הצינור, אלא מי עושה את העבודה

אם זה מה שהאבולוציה הורישה לנו, יצור שחייב לזרוק את רוב העולם כדי שיוכל להכריע, אז הרבה ממה שבנינו מאז הוא דרך לעבוד טוב יותר עם האיבוד שצוואר הבקבוק מחייב. עשינו זאת בשתי דרכים. הראשונה היא לארוז יותר בכל יחידה שעוברת בו: הפשטה, שפה ומומחיות. כלומר, דחיסה. השנייה היא מיקור חוץ: סרגל, משקל ומחשבון. במקרה הראשון אנחנו משנים את הייצוג שנכנס להכרעה. במקרה השני אנחנו נותנים למשהו אחר לבצע חלק מהעבודה לפני שהתוצאה חוזרת אלינו. התרבות עבדה בעיקר על הדרך הראשונה. הכלים, רוב ההיסטוריה, על השנייה.

מכאן השאלה הטובה יותר אינה כמה רחב הצינור, אלא מי עושה את העבודה בתוכו ומסביבו, ובאיזה קצב הוא משתנה. יש שלושה: הגוף, התרבות והכלים.

הגוף מסנן

ואת זה לא לומדים. הגוף בנוי לקלוט רצועה צרה מהעולם: חלק קטן מהספקטרום, טווח מסוים של תדרים, מה שנוגע בעור. מתוך מה שנכנס, חלק תופס קשב לפני שידעת שיש מה לתפוס: תנועה, פנים, רעש פתאומי. את זה אנחנו חולקים עם הכלב, הדג והזבוב, כל אחד בהרכב שלו. ובקצה השני המנכ״ל מכריע בקצב שלפי הידוע אימון לא מגדיל: בן שבע או בן שבעים, מומחה או טירון.

עוד דבר אחד הגוף נותן, והוא חשוב להמשך: את עצם היכולת להכליל. יונים מבחינות בין "עץ" ל"לא עץ", דבורים לומדות צורות. היכולת עוברת בירושה. מה שעושים איתה, לא.

שחמטאי לא רואה יותר כלים מטירון. הוא רואה פחות יחידות. מה שאצל הטירון הם כלים נפרדים ומהלכים בודדים, אצלו הוא תבנית מוכרת.

התרבות אורזת

"כלב" הוא בלוק ייצוג, שמחזיק אלף יצורים ושתי זוויות, היינו הפשטה. הבלוק לא נמצא בגלם כמו פיקסל שמחכה שישלפו אותו. מישהו בנה אותו, מתוך דמיון ושוני, ומסר אותו הלאה. שפה היא מאגר של בלוקים כאלה. מקצוע הוא מאגר אחר. שחמטאי לא רואה יותר כלים מטירון. הוא רואה פחות יחידות. מה שאצל הטירון הם כלים נפרדים ומהלכים בודדים, אצלו הוא תבנית מוכרת, ולרבות מהן יש שם: גמביט המלכה, הגנה סיציליאנית, פתיחה ספרדית. דורות של משחק נארזו ליחידות שאפשר לזהות ולחשוב באמצעותן. את השמות מכיר גם מי שמעולם לא שיחק. מה שבתוכם, רק מי שלמד לפתוח אותם.

הבלוק עובד לשני הכיוונים: מכווץ כלים ומהלכים לבלוק אחד, ופותח אותו למה שיקרה בעוד שלושה מהלכים. במאמר השני קראנו להודעה קובץ זיפ. התרבות היא, במידה רבה, מאגר הזיפים שכבר נארזו. רופא לא מעבד את כל הפרטים מהתחלה. כשחולה מגיע עם כאב לוחץ בחזה, הזעה וכאב בזרוע שמאל, הוא לא מונה שלושה סימנים. הוא מזהה התקף לב, ומיד יודע מה לבדוק ומה לעשות. את הזיהוי הזה הוא לא המציא. הוא למד אותו מקודמיו.

זו גם התשובה לשאלה מה כן גדל. לא הקצב. מה שנכנס לכל הכרעה. השחמטאי מכריע בקצב של כולם, אבל כל הכרעה שלו נושאת לוח. וזה נבנה רק בתוך תחום: הבלוקים של שחמט לא עוברים לכתיבה. במאמר השני ראינו שהדחיסות של הודעה נקבעת במפגש בינה לבין מי שמקבל אותה. הנה המנגנון: ההודעה נפרשת לפי הבלוקים של המקבל. אצל מי שיש לו בלוק למצב הזה, היא פותחת ענף אחד. אצל מי שאין לו, שישה.

ופונס? הגוף שלו סינן כרגיל. הוא לא ראה אינפרה־אדום ולא שמע כל תדר. הוא גם ידע שפה וחי בתוך תרבות. מה שנשבר אצלו הוא הסגירה: הפרטים לא התמזגו לבלוק. כל כלב נשאר קובץ פתוח.

מה שמגיע אליך כבר עבר דרך מישהו. לא סתם אנחנו אוכלים פטריות מסוימות ולא אחרות: מישהו בדק לפנינו, וחלק שילמו על זה.

לתרבות יש עוד תפקיד, ושווה לזכור אותו לקראת הסוף: היא גם מסננת בשבילך. משפחה, מורה, עורך, מוסד. מה שמגיע אליך כבר עבר דרך מישהו. לא סתם אנחנו אוכלים פטריות מסוימות ולא אחרות: מישהו בדק לפנינו, וחלק שילמו על זה.

הכלים מצטברים

הכלים זזים הכי מהר, וזה המספר היחיד במאמר שמגיע מבחוץ: בין 1986 ל־2007, האחסון לנפש גדל פי שמונים בערך. התקשורת פי מאה ושבעים. החישוב פי שישה־עשר אלף. ואין מספר מקביל לאדם, כי לא היה מה למדוד: הגוף של 2007 הוא הגוף של 1986.

הגוף זז בדורות. התרבות זזה בתוך דור ובין דורות, והיא יכולה לסגת, כי היא לא עוברת בירושה: כל ילד צריך לרכוש אותה מחדש, בלוק אחרי בלוק. והכלים מצטברים. העתק מושלם, בלי לימוד מחדש. מה שהתרחש בעשורים האחרונים הוא ששעון הכלים רץ בקצב אקספוננציאלי, והשעון התרבותי לא עומד בו. הפער רק גדל.

עכשיו אפשר לראות את שלושת השעונים. הגוף זז בדורות. התרבות זזה בתוך דור ובין דורות, והיא יכולה לסגת, כי היא לא עוברת בירושה: כל ילד צריך לרכוש אותה מחדש, בלוק אחרי בלוק. והכלים מצטברים. העתק מושלם, בלי לימוד מחדש. לא הגענו לתקרה. זו טענה שנבדקה ונפלה. מה שהתרחש בעשורים האחרונים הוא ששעון הכלים רץ בקצב אקספוננציאלי, והשעון התרבותי לא עומד בו. הפער רק גדל.

וזה לא רק פער של מהירות. הכלים היו, רוב ההיסטוריה, המחסן של התרבות: הספרייה שומרת, והאדם בוחר. ואז המחסן התחיל לסנן בעצמו, מנוע חיפוש, פיד, המלצה. ובשנים האחרונות הוא התחיל גם לדחוס: לסכם, לקטלג, להציע את הבלוק שדרכו תראה את המקרה. את שתי הפעולות הוא עושה בשם מי שבנה אותו, ובקצב שלו. וכשכלים כאלה מגיבים זה לזה, התוצאה היא לפעמים משהו שאף אחד לא התכוון אליו. ראינו את זה במאמר השני אצל פרו: מערכת בלי מחיצות מייצרת תאונות גם כשכל חלק בה עובד כמתוכנן.

הספרייה קיבלה ספרן

ובחזרה ל"בדיונות" של בורחס: ב"ספריית בבל" מתוארת ספרייה שמכילה את כל הספרים האפשריים: מידע כמעט אינסופי, בלי הבטחה שהוא יניב ידיעה. במשך רוב ההיסטוריה גם הספרייה שלנו הייתה חלקית, וגם הספרנים היו מוגבלים: עורך, עיתון, ערוץ חדשות, ספרן ממש. הם כבר סיננו, דירגו והמליצו, אבל מתוך מאגר קטן יותר ובקצב אנושי.

העולם הדיגיטלי אינו פונס אלא הספרייה: שומר הכל, ולא מכריע כלום. שני דברים השתנו בה: הספרייה שואפת לשלמות, והספרנים כבר אינם רק אנשים. הפיד, מנוע החיפוש וההמלצות של אמזון עורכים בשבילך את זמן המסך. גם לעורך העיתון היה סדר יום. ההבדל הוא שהעורך החדש לא נם לרגע. מה שהוא בוחר מתנקז אל המנכ״ל שלנו, בקצב חסר תקדים.

זו לא טענה נגד הכלי. זה תיאור של מבנה, ושאלה למאמר הבא: מה קורה כשהעולם כבר לא משאיר לנו רגע לסנן?