Processing...
מידע אינו מעובד ברגע שהובן. יש עיבוד שנמשך שניות ויש שנמשך שנים - וכשהשכבה הדיגיטלית מכניסה עוד אירועים, חסר לא רק זמן להגיב, חסר שקט לעבד את מה שכבר נכנס.
הדברים שלא נגמרים להתעבד
כשמחשב עסוק בעבודה ארוכה, הוא מציג שורה קטנה: Processing... משהו רץ ברקע; עוד לא מוכן; אל תכבה. המאמר הזה עוסק בשורה הזאת - כשהיא מופיעה אצלנו.
בסוף המאמר הקודם נשארה שאלה פתוחה: ענף לא נסגר ברגע שהבנת אותו. יש עיבוד שנמשך שניות, ויש עיבוד שנמשך שנים. מה קורה בזמן הזה? את המאמר הראשון פתחתי ביום בסיני מול יום בציוויליזציה. כאן אני מתכוון לציוויליזציה במובן אחר לגמרי - סדרת משחקי האסטרטגיה (Civilization) של סיד מאייר (Sid Meier).
ב-1991 יצא הכותר הראשון של "ציוויליזציה". למי שלא מכיר: מתחילים עם יחידת מתיישבים אחת ב-4000 לפני הספירה ומסיימים ב-2020. בדרך ממציאים את הגלגל ואת הכתב ואת שלל הידע האנושי, מגלים יבשות, בונים ערים, צבאות, מנהלים יחסים דיפלומטיים ומלחמות, בונים פלאי עולם - ואם הכל הולך טוב, משגרים מעבורת לאלפא קנטאורי. המשחק רב-ממדי, והשחקן מנהל את כל הממדים במקביל. במונחים של המאמר הקודם: רוחב, עומק, טווח, התמדה וצימוד - הכל במשחק אחד.
בסגר הראשון בקורונה שיחקתי את המשחק הטוב ביותר שלי בכותר השני, שיצא ב-1996. התוצאה הכי גבוהה, בדרך הכי מהנה ומספקת. מה שהוביל למשחק השלם ההוא היו כל המשחקים ששיחקתי ב-24 השנים שקדמו לו.
הלולאה שממשיכה אחרי שהמשחק נגמר
ישנם שני סוגים של לולאות. האחת היא של 'בתוך המשחק': קליאופטרה צוברת כוח בגבול הצפוני, ואני צריך להחליט - לתקוף עכשיו, להתבצר, או לקנות זמן בדיפלומטיה. זה ענף החלטה, מהסוג שהמאמר הקודם פירק: פתוח, תופס קשב, נסגר בהכרעה. לולאה ביצועית - כולה בתוך המשחק.
הלולאה השנייה - אקרא לה הלולאה העמוקה - מתייחסת בעיקר למשחק הבא. הובסתי כליל בשנת 348 לספירה. או לחלופין שרדתי עד 2020, אבל רק שרדתי, לא הובלתי. בשני המקרים גיים-אובר. אין שום החלטה לקבל שתשפיע על המשחק הנוכחי כי אין תור הבא. ובכל זאת משהו ממשיך לעבוד. לא על המשחק שתם - אלא על איך אני משחק. איזו טכנולוגיה לפתח קודם ומדוע. איך לבנות את הערים, איפה לא, ולאיזו תכלית. מתי לצאת למלחמה, ואילו מלחמות רק שורפות משאבים. האם לתפוס שטחים או להתמקד בנקודות חנק. עם איזו ציוויליזציה לשחק, איזו דת לאמץ, איזו צורת שלטון - ובאיזה שלב.
ולכן זה גם משתלם. העיבוד שמתרחש עכשיו הוא מה שיסגור לולאות מהר יותר בפעם הבאה. המשחק הטוב ביותר שלי לא היה מבריק - הוא היה מעודכן.
זו לא בעיה בתוך משחק בודד. זו הגישה שלי למשחק. וההבחנה הזאת היא לב המאמר. לולאת ההחלטה היא ביצועית: היא פועלת לשינוי המצב. הלולאה העמוקה היא לימודית: היא מעדכנת את המודל שממנו אני מזהה ומפרש מצבים כאלה - ושממנו נגזרות ההחלטות. למידה לשם ביצוע, אבל לא הביצוע הזה. והיא נקראת עמוקה לא מפני שהיא באה מאוחר יותר, אלא מפני שהיא נוגעת בשכבה עמוקה יותר: לא מה קרה - מה זה אומר על איך אני קורא את מה שקורה. ולכן סגירת ההחלטה אינה סגירת הלולאה העמוקה - לפעמים היא רק מספקת לה את החומר. וזה, בעצם, הפירוק של שם המאמר: ההחלטה המהירה אינה עיבוד מהיר - היא ביצוע, קציר של עיבודי עומק שכבר נגמרו. העיבוד עצמו - הProcessing... שרץ ברקע, עוד לא מוכן, אל תכבה - הוא הלולאה העמוקה.
חשוב לדייק: החלוקה הזאת דידקטית, לא כרונולוגית. שתי הלולאות רצות במקביל, לרוב בלי שנשים לב. בזמן שאני מנסה לנצח את המלחמה מול קליאופטרה, אני גם לומד ממנה: אם היא מתנהלת רע, המלחמה הבאה מולה כבר לא תתנהל אותו דבר - עדכון מודל בתוך המשחק. ואותו מנגנון עובד גם בין משחקים, ברמה אחרת: אני עשוי להסיק לא רק שהמלחמה הזאת נוהלה לא נכון, אלא שמלחמות מוקדמות בכלל הן טעות - או שאי אפשר לנהל מלחמה ולהשקיע בתשתיות כאילו שתי המשימות אינן מתחרות על אותם משאבים. כאן הלקח כבר אינו על המלחמה הזאת אלא על סוג של מצבים. הלקח מטפס במעלה הסולם: מאירוע, לדפוס, לכלל פעולה, לאסטרטגיה של משחק שלם - ועד למודל שממנו אני ניגש לכל משחק. גם הודעת הצינור מהמאמרים הקודמים השאירה משקע כזה - לבדוק את הצנרת פעם בשנה, לשמור את המספר של האינסטלטור. ההבדל בין שגרה לשבר הוא במינון: בשגרה ההחלטות בקדמת הבמה והעדכון מטפטף ברקע. בכישלון בשנת 348, כשאין שום החלטה לקבל, הדגש כולו על העדכון.
למה זה ממשיך, אם אין מה להחליט
כי "אין מה להחליט" אינו "אין מה לעבד". אירוע לא רק דורש תגובה - הוא מפריך הנחות. והנחות לא יושבות לבד: הן רשת. תובנה על בניית ערים גוררת שאלה על סדר הפיתוח, הגוררת שאלה על בחירת הציוויליזציה מלכתחילה. מעדכנים לא שדה אחד אלא רשת שלמה של הנחות התלויות זו בזו - על העולם, על היריבים, ולפעמים הכי יקר: על עצמי. על שיקול הדעת שלי, על הנטייה שלי להעז או להסס. לכן זה איטי. לכן זה תופס מקום.
ולכן זה גם משתלם. העיבוד שמתרחש עכשיו הוא מה שיסגור לולאות מהר יותר בפעם הבאה. המשחק הטוב ביותר שלי לא היה מבריק - הוא היה מעודכן. עשרות משחקים של כישלונות והצלחות כבר ישבו בתוך המודל, האסטרטגיה התגבשה ממשחק למשחק, וכל מה שנשאר בזמן אמת היה החלטות טקטיות. זה מה שעדכון מודל קונה: הוא ממיר עיבוד עמוק ואיטי של אתמול למהירות של מחר. ולפעמים שווה לשלם עליו ביודעין - לעצור את ההתקדמות עצמה כדי לעדכן את הדרך. עצרתי פעם פרויקט לכמה ימים כדי ללמוד מחדש את שיטת העבודה; העצירה עלתה ימים והחזירה חודשים. שחקני ציוויליזציה מכירים את זה כהחלטה הקשה בכל תור: עוד עיר עכשיו, או עוד טכנולוגיה שתשנה את כל ההמשך. והעדכון הזה, מודע או לא, ברובו לא קורה מול המסך - הוא קורה בין המשחקים. במקלחת, בנסיעה, ברגעים שבין הדברים.
ובחיים, בניגוד למשחק, הלולאה הזאת יכולה להימשך שנים: תקופה אינטנסיבית שנגמרה מזמן והעיבוד שלה נמשך הרבה אחרי תומה. קשר שהסתיים. עסק שנסגר. שם אין כבר "תור הבא", ובכל זאת המודל ממשיך להתעדכן - לאט, בגלים, לעיתים מבלי שביקשנו.
ויש צד שני, שקט יותר: העדכון עצמו מתיישן. מודל אינו נכון או שגוי באופן מוחלט - הוא מכויל לסביבה שייצרה אותו. אסטרטגיה שניצחה בעידן אחד נכשלת בעידן הבא אם לא חזרה לעיבוד. וזה לא רק במשחק. כללים שלמדנו מוקדם - ממי להיזהר, מתי לשתוק, על מה לא לסמוך - היו פעם עדכון מדויק לסביבה אמיתית. הסביבה התחלפה; מי שלא החזיר אותם לעיבוד ממשיך לשלם על הגנה מפני סכנה שכבר איננה. כך שללולאה העמוקה יש שני כשלים הפוכים: זו שלא נסגרת לעולם - וזו שנסגרה מזמן, ומסרבת להיפתח מחדש.
העיבוד דורש זמן ריק
ואיפה כל זה קורה? כאן הממצא הכי חשוב במאמר הזה: חקר הזיכרון מכיר תהליך שנקרא קונסולידציה (consolidation) - גיבוש. המוח מריץ מחדש חוויות אחרי שהן קרו: בשינה, וגם במנוחה ערה. רשת עצבית שלמה - רשת ברירת המחדל (DMN) - נדלקת דווקא כשאנחנו לא עסוקים בכלום. במקלחת. בנסיעה. בתור בסופר. בזמן אימון ריצה. הרגעים "הריקים" הם לא הפסקה מהעיבוד. הם הזירה שלו. בסיני, שבו התחיל המסע הזה, זמן ריק היה ברירת המחדל.
המרווחים לא היו זמן מת - הם היו הזירה שבה המודל מתעדכן. לא איבדנו רגעים ריקים; איבדנו את העיבוד שחי בהם.
אפשר לקרוא לזה עיכול - וחשוב לי לסמן שזה דימוי, לא פיזיולוגיה. אבל המבנה שהדימוי לוכד מבוסס: העיבוד ממשיך אחרי שהאירוע נגמר, והוא זקוק לזמנים שבהם הקשב אינו תפוס במשימה אחרת. במילים פשוטות: זמן ריק.
עכשיו חברו את שני החלקים. יש עבודה שדורשת זמן ריק. ומה קרה לזמן הריק?
איפה נעלמו המרווחים
המרווחים היו שם תמיד: ההליכה, ההמתנה, הנסיעה, הדקות לפני השינה. מה שכולם כבר יודעים: הפיד בסמארטפון מילא כל אחד מהם. מה שפחות מדובר הוא מה איבדנו איתם. המרווחים לא היו זמן מת - הם היו הזירה שבה המודל מתעדכן. לא איבדנו רגעים ריקים; איבדנו את העיבוד שחי בהם. הצורך לעבד קדם לדיגיטלי; הדיגיטלי גזל את הזירה שבה העיבוד קרה.
לולאה אינסופית לא נעצרת מתוך התוכן שלה - היא שורפת משאבים עד קריסה. הסגירה לא מגיעה מהפתרון; היא מגיעה מהזיהוי שזו לולאה. ואז הורגים את התהליך, גם בלי תשובה.
ויש מנגנון שני, שקט יותר. הפסיכולוג אריק קלינגר (Eric Klinger) שיער - על בסיס הממצאים לפיהם תזכורות מאריכות תהליכי כיבוי - שרמזים בסביבה הקשורים למה שאבד מאטים את ההיפרדות ממנו. הוא עצמו סימן את זה השערה שטרם נבדקה. אם היא נכונה, הפיד הוא בדיוק זה - ולא רק כמכונת תזכורות. תמונה במגירה מזכירה ודועכת; הפרופיל מתעדכן. הוא לא מחזיר אותך לאותה נקודה, הוא פותח אותה מחדש בכל פעם עם מידע שלא היה שם קודם. במקרה אחד לפחות זה נבדק ישירות: אצל אנשים אחרי פרידה, מעקב אחרי הפרופיל של בן הזוג לשעבר נמצא קשור למצוקה ולגעגוע גבוהים יותר - גם אחרי שנוטרל הקשר במציאות. והממצא המעניין הוא דווקא ההבחנה: מי שנשארו מחוברים אך לא עקבו הרגישו פחות געגוע, לא יותר. הרמז לבדו מתפוגג. הרמז שמביא איתו מידע חדש - לא. הלולאה לא נסגרת גם כי אין רגע ריק - וגם כי משהו כל הזמן מזין אותה מחדש.
מה סוגר לולאה
אם העיבוד לא נגמר מעצמו - מה כן סוגר אותו? הבהרה אחת קודם: ענף פתוח ולולאה עמוקה אינם אותו דבר. יש ענף פתוח בלי שום למידה - משימה שפשוט לא נגמרה; ויש לולאה עמוקה שהסגירה שלה אינה החלטה אלא התייצבות זמנית של המודל. המשותף להם הוא שהעיבוד לא מסתיים עם הפעולה. ולכן לשניהם אותה שאלה - מה סוגר - ולכל אחד תשובה משלו. שתי התשובות הן פעולה מנטלית, לא ביצוע.
הראשונה שייכת לענפי החלטה. בשנות העשרים של המאה הקודמת נבדקו שתי שאלות סמוכות: בלומה זייגרניק (Bluma Zeigarnik) שאלה אם משימה שנקטעה נזכרת טוב יותר, ומריה אובסיאנקינה (Maria Ovsiankina) שאלה אם חוזרים להשלים אותה מרצון. מטא־אנליזה שסקרה מאה שנה של מחקר על שתיהן מצאה תשובות הפוכות: אין יתרון זיכרון למשימות שנקטעו, אבל יש נטייה ברורה לחזור אליהן - גם כשאיש לא ביקש. וזה בדיוק הרכיב שרלוונטי כאן: לא מה נזכר, אלא מה מושך. הענף הפתוח לא יושב בזיכרון - הוא מושך חזרה, שוב ושוב, עד שמשהו סוגר אותו. בעולם העבודה זה נמדד ישירות: משימות שנשארו פתוחות בסוף היום מייצרות מחשבות על העבודה בזמן הפנוי ופוגעות ביכולת להתאושש. הענף לא נשאר במשרד, הוא נוסע הביתה. ומה סוגר אותו? לא ההשלמה, אלא תוכנית קונקרטית - "מתי, איפה, איך". סקירה של תשעים וארבעה מחקרים (Gollwitzer & Sheeran) מצאה שניסוח כזה משפר במידה ניכרת דווקא את מה שהכי קשה: את ההתחלה. עצם הניסוח סוגר את הלולאה, גם אם דבר עוד לא בוצע. ההכרעה עוברת קדימה בזמן, ולרגע האמת נשארות רק החלטות טקטיות. לכן תכנון מראש עובד - ולכן יש ערך בחזרה לפני מבחן.
השנייה שייכת ללולאות העמוקות, והיא קשה יותר. יש לולאות בלי תנאי עצירה. מתכנתים מכירים את זה מקרוב: לולאה אינסופית לא נעצרת מתוך התוכן שלה - היא שורפת משאבים עד קריסה. הסגירה לא מגיעה מהפתרון; היא מגיעה מהזיהוי שזו לולאה. ואז הורגים את התהליך, גם בלי תשובה. וגם לזה יש קרקע מחקרית: קלינגר תיאר עוד ב-1975 את מחזור ההינתקות ממטרה שאבדה - ההשקעה נמשכת ואף מתגברת, ורק הניתוק משחרר את המשאבים; וורוש ועמיתיו (Wrosch, Scheier, Carver & Schulz) הראו שהיכולת להתנתק ממטרה שאינה בת-השגה - ולהתחייב מחדש למטרה אחרת - מנבאת רווחה נפשית, ובין השאר פחות מחשבות חודרניות - המדד הישיר של לולאה פתוחה.
בקצה הטכני זה יחסית פשוט - פרויקט תקוע, תהליך עבודה שמסתובב במעגל. לוקח זמן לזהות, אבל אז פועלים. בקצה השני זה מהדברים הקשים בחיים: אותו ריב שחוזר, עוד הלוואה לכיסוי התזרים. הלולאה זהה - אותם מצבים, שוב ושוב - אבל המטען כבד, ולכן ה"קיל" קשה. ההשלמה, קבלת האובדן, היא הריגת התהליך - וגם לה יש שלבים ומחיר. היא לא פותרת כלום; היא משחררת את המשאב.
ומה שקובע כמה השחרור שווה הוא לאן המשאב הולך - למטרה הבאה, או לריק. וזה גם ההבדל בין השלמה לבין בריחה: בריחה עוזבת ולא לוקחת כלום, השלמה עוזבת ולוקחת את מה שהתפנה למקום אחר. ולא תמיד הורגים את המערכת כולה - לפעמים די בכיול. וורוש מדייק מהי התקיעות: המאמץ כבר נעצר, אבל המחויבות נשארה. לא עושים כלום - ולא מרפים. וזה מה שחייב להישבר.
וגם בציוויליזציה, בסוף, שלוש אפשרויות: או להסיק את המסקנה, להתייאש ולעבור לסוליטר, או להשלים עם בינוניות. שתי הראשונות סוגרות לולאה. השלישית משאירה אותה פתוחה לנצח - ובמחיר. וכאן גם נגמר כוחה של המטאפורה: במשחק ההשלמה זולה, כי תמיד יש משחק הבא. בחיים זה בדיוק מה שלא מובטח - ולכן שם הסגירה היא מהדברים הקשים שיש.
הערת יושרה
ההבחנה בין החלטה ללולאה עמוקה, כמו "עדכון מודל" עצמו, היא מסגרת שאני מציע - המשך ישיר של מושג הדחיסות מהמאמר הקודם. היא נשענת על ממצאים מבוססים: אובסיאנקינה ומחקר ההתאוששות התעסוקתי על ענפים שנשארים פתוחים, גולוויצר על מה שסוגר אותם, קלינגר וּוורוש על הינתקות ממטרות, קונסולידציה ורשת ברירת המחדל על עיבוד במנוחה. הדימויים המחשוביים - לולאה אינסופית, הריגת תהליך - הם דימויים מסבירים, לא טענות על המוח. וכשאני כותב "משאב" אני מתכוון לתפוסה והקצאה, לא למלאי שמתרוקן. מנגנון הרמזים הוא השערה של קלינגר עצמו, לא ממצא מבוסס - וכך הוא מוצג; המחקר על מעקב ברשת אחרי פרידה הוא מתאמי, לא ניסויי, וההרחבה שלו מפרידה לכל אובדן היא שלי. הבהרה אחרונה: הדחיסות היא תכונה של הסביבה, והיכולת להתמודד איתה היא תכונה של האדם שמשתנה מאוד בין אנשים - שתי שכבות שמוכפלות זו בזו, לא שתי טענות מתחרות. שאלה אחת נשארת בלי תשובה גם במחקר: מתי התמדה הופכת לעקשנות. אין נוסחה. גם כאן לא תימצא.
מה שנשאר פתוח
נשארנו עם משוואה לא נעימה: העיבוד דורש זמן ריק, והזמן הריק נעלם. והשורה מהפתיחה עדיין רצה: Processing... אבל כמה מעבד בכלל עומד מאחוריה? מה הקיבולת האמיתית של המערכת הזאת - לא של המחשב שבכיס, של היצור שמחזיק אותו? זבוב, אדם, מכונה - כמה מציאות מסוגל כל אחד מהם לעבד? על זה במאמר הבא.